חודש מרץ 1948, היה אחד מהגרועים בתולדות האומה המתחדשת בארצה. ירושלים במצור, כמו גם 300 ישובים יהודים אחרים, אין מוצרי חלב, אין ירקות ופירות, מים במשורה, וחלב תינוקות כמעט ונגמר. אנשי שיירות האספקה נהרגים מידי יום, הבריטים והאמריקאים נוקטים עמדה אנטי יהודית במופגן, והארץ מדממת ממטולה ועד רביבים עם יותר מאלף הרוגים לכוחותינו, במלחמה נטולת שבויים!
כותרות העיתונים מבשרות בתחילתו של החודש על התנקשות של ארגון לח"י ברכבת בריטית ליד רחובות (28 חיילים בריטים נהרגו), על תגמול בריטי בפירוק מנשקם של שמונה שומרים יהודים בבית החרושת "היוצק" (ליד חולון), ומסירתם ללינץ' אכזרי בידי הערבים. עשרות רבות של מודעות אבל מתפרסמות מידי יום בעיתונים. חלק מהמתים הגיעו לארץ בגפם, כניצולים אודים מאש, ואין מי שיפרסם עליהם מודעת אבל. למיעוטם אפילו אין שם משפחה...
בעוד העיתונים מלאים בדיווחי אימה, דבר לילדים מפרסם מכתבי חיזוק מילדים בקרבות בערים הגדולות, לילדים הנצורים בקרבות בישובים מנותקים, מתפרסמים שירים של ילדים אמיצים בני 9, וסיפורי פריחה מהאביב.
במהלך החודש נופלות ארבע שיירות בידי הערבים:
1. 24/3/1948 שיירת נווה יעקב (פחות מוכרת) נתקלת במארב ערבי. 14 לוחמים נהרגים.
2. 26/3/1948 נחסמו לחלוטין הדרכים ליישובים הנצורים בנגב. הרעב שם מתעצם.
3. 27/3/1948 שיירת נבי דניאל – שיירת אספקה שחזרה מגוש עציון ונעצרה במארב ערבי בנבי דניאל. הבריטים מחרימים את כל ציודה של השיירה, וחלק מהמגינים נהרגים על ידי הערבים.
4. 27/3/1948 שיירת אספקה שחוזרת מנהריה מותקפת ליד קיבוץ יחיעם. 47 מחייליה נהרגים, חלקם נשרפים חיים.
5. 31/3/1948 שיירת חולדה – שיירת אספקה בת 37 כלי רכב נכשלת להגיע לירושלים מחולדה. 21 מאנשי השיירה נהרגים, כולל משוריין אחד שלוחמיו מפוצצים את עצמם בתוך המשוריין בכדי להימנע מלינץ', שניות לפני שהערבים פרצו לתוך המשוריין.
בתוך כל הכאוס והדמורליזציה שפקדה את הישוב העברי, בלטה מנהיגותו של יהושע בן נון המודרני – הוא בן גוריון. כמתעלם מהמציאות, הוא מכריז על הקמת ממשלה יהודית זמנית, הוא מחייב גיוס בערים הגדולות (מנהיגי החרדים זועמים - למרות אלפי ההרוגים, הרעב, והסכנה הקיומית), מגייס נשק, ומעודד את המפקדים והחיילים.
בסוף אותו חודש ארור, הוא מחליט על תוכנית ד', שתחלץ את הישוב היהודי מהמצוקה בה היה שרוי - וכל השאר היסטוריה...
במהלך אותו חודש (אולי חודש קודם לכן - אינני בטוח), הוא מבקש מרפאל קלצ'קין, לכתוב שיר שירומם את נפש העם. בין שירי הכאב של אותו חודש מרץ כדוגמת שיר השיירה: "שׁוּב יוֹצֵא הַזֶּמֶר אֶל הַדֶּרֶךְ, שׁוּב הוֹלְכִים יָמֵינוּ וּבוֹכִים שַיָּרָה, אֶל אָנָה אַתְּ עוֹבֶרֶת? שירִי נָא! עָצוּב עַל הַדְּרָכִים...", או בערבות הנגב: "בְעַרְבוֹת הַנֶּגֶב מִתְנוֹצֵץ הַטַּל, בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל...", יוצא רפאל קלצ'קין עם שיר מלא תקווה ואופטימיות "האמיני יום יבוא" (לחן מנשה בהרב).
אבי ז"ל שלחם בירושלים הנצורה (פלמ"ח, חטיבת עציוני), סיפר לי בילדותי שהשיר הפך מהר מאוד להמנון הלוחמים שבשוחות, בעמדות הקרב, בשיירות. "שרנו ורצינו לבכות - אבל בפלמ"ח היה אסור לבכות...", הוא סיפר לי בעיניים מזוגגות.
אז תעלו חיוך על פניכם, תתעודדו, תגבירו רמקולים, תקשיבו למילות שיר, ותאמינו שיום יבוא...https://www.youtube.com/watch?v=Dd9qP-taSes
コメント